החלטה בתיק בש"פ 5608/13

1.        בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.8.2013 (עמ"ת 12128-08-13, כבוד השופט ד"ר ע' זרנקין) בה נדחה ערר המבקש על החלטת בית משפט השלום בחיפה (מ"ת 16685-04-13, כבוד השופט ע' רוזינס) מיום 6.8.2013 אשר דחתה את בקשת המבקש לעיון חוזר במעצרו.

2.        נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בחיפה המייחס לו עבירות של התפרצות, גניבה, תקיפת שוטר ואיומים. על פי הנטען בכתב האישום המבקש התפרץ לדירת מגורים נטל ממנה מסך טלוויזיית "פלזמה", והחביאו במחסן הסמוך לדירה. המסך אותר עוד באותו היום על ידי המשטרה ובמקום הוצבה תצפית משטרתית. נטען כי באותו היום בשעות הלילה, חזר המבקש למקום כדי לקחת את מסך הטלוויזיה. לאחר שנטל את המסך הבחין המבקש בשוטרים הרצים לעברו, הוא השליך את המסך, נמלט מהמקום בריצה וחמק משהשוטרים. למחרת נעצר המבקש בבית אימו והובא לתחנת המשטרה, שם בעת שנערך חיפוש על גופו תקף המבקש שוטר, נגח בו, קיללו ואיים עליו "אל תדאג נפגש בחוץ".

ההליכים הקודמים

3.        יחד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה להארכת מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. במסגרת הדיונים בבקשה נבחנה התשתית הראייתית הלכאורית המצויה בידי המשיבה, ובעיקר הראייה המרכזית כנגד המבקש, שהיא זיהויו של המבקש כאדם שנטל את הטלוויזיה בשעות הלילה, על ידי אחד השוטרים שלקח חלק במארב. ביום 15.4.2013 קבע בית המשפט (כבוד השופטת ת' נאות פרי) כי בשלב זה זיהויו הספונטני של המבקש על ידי השוטר מבסס תשתית ראייתית לכאורית, הקושרת את המבקש לביצוע העבירות אף כי מדובר בראיות ש"עוצמתן אינה ברף הגבוה של הראיות". ערר המבקש על קביעה זו נדחה. לאחר שהוגש תסקיר מעצר בעניינו של המבקש, ונבחנה החלופה שהוצעה על ידו ועברו הפלילי, קיבל בית המשפט ביום 6.5.2013 את הבקשה והורה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים.

           ביום 16.5.2013 הגיש המבקש לבית משפט השלום בחיפה בקשה לעיון חוזר במעצרו, בה הציע חלופת מעצר אחרת. ביום 22.5.2013 קיבל בית המשפט את הבקשה וקבע כי המבקש ישוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים. ערר המדינה על החלטה זו התקבל, וביום 27.5.2013 הורה בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ד' פיש) על המשך מעצרו של המבקש עד תום ההליכים.

4.        ביום 30.6.2013 הגיש המבקש בקשה נוספת לעיון חוזר במעצרו בשל כרסום בתשתית הראייתית. זאת נוכח עדותו, במסגרת הליך ההוכחות בתיק העיקרי, של השוטר שלכאורה זיהה אותו. ביום 3.7.2013 דחה בית המשפט (כבוד השופטת ת' נאות פרי) את הבקשה וקבע כי הכרסום הנטען אינו "כזה אשר יכול להפוך את הקערה על פיה", ונוכח קביעת בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לחלופה שהוצעה על ידו, אין מקום לשחררו לחלופת מעצר.

5.        ביום 30.7.2013 הגיש המבקש בקשה נוספת "לעיון חוזר ולשחררו ממעצר בשל כרסום (נוסף) בראיות". מדובר היה בראיות שהמבקש מתכוון להגיש בהליך העיקרי ושנועדו להראות כי בשל תנאים אקלימיים ומצב הירח לא היה השוטר יכול לזהות את הדמות שראה, בניגוד לעדותו, וכן חוות זעת מומחית בעניין זיהוי תווי פנים ועדויות ראיה. ביום 6.8.2013 דחה בית משפט השלום (כבוד השופט ע' רוזינס) את הבקשה וקבע כי אין בראיות עליהן מצביע המבקש כדי לכרסם באופן משמעותי בתשתית הראייתית. הוסף כי: "אין מקום לאפשר להפוך כל הליך של בקשה למעצר עד תום ההליכים להליך בירור ממצאי מהימנות תוך כדי התקדמות התיק העיקרי ... וזאת חזור ושנו לאחר שכבר נקבע ע"י בית המשפט כי ראיות התביעה לא כורסמו במידה מספקת במהלך שמיעת הראיות".

           על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי. ביום 12.8.2013 דחה בית המשפט (כבוד השופט ד"ר ע' זרנקין) את הבקשה וקבע כי אף הוא אינו סבור כי חל שינוי ממשי בתשתית הראייתית אשר יש בה לכרסם בראיות התביעה, במידה המצדיקה את שחרורו של המבקש ממעצר.

הבקשה

6.        על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערר שבפניי. במסגרתה טוען המבקש באמצעות הסנגוריה הציבורית, כי עניינו מעלה שאלה עקרונית בדבר מידת ה"כרסום הראייתי" הנדרש לשם בחינתה מחדש של התשתית הראייתית במסגרת עיון חוזר בחלטה על מעצר עד תום ההליכים. לטענת המבקש בעניינו החילו הערכאות הקודמות מבחן מחמיר, כאשר ניתן למצוא בפסיקתו של בית משפט זה אף גישות המחילות מבחן גמיש ומקל יותר, ומכל מקום יישום המבחן, אף בצורתו המחמירה, נעשה באופן שגוי. עוד טוען המבקש כי שגו הערכאות הקודמות משלא הבחינו בין שאלת מהימנותו של העד המזהה (השוטר) לבין מהימנות ראיית הזיהוי. במקרה דנן, נטען, כי בשל העובדה שהתשתית הראייתית כולה נסמכת על ראיית זיהוי יחידה, יש לבחון ולהידרש להשפעתן של ראיות ההגנה על מהימנות ראיית הזיהוי. עוד נטען כי במצב דברים בו תיק החקירה מורכב כולו ממצע ראייתי דל וראיות ההגנה התגלו רק תוך כדי ניהול המשפט, אין לדרוש כי ראיות אלו יעמדו בתנאי המבחן המחמיר, שכן הן לא היו בידי המבקש שעה שנבחנה לראשונה קיומה של תשתית ראייתית לכאורית בעניינו.

דיון והכרעה

7.        לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובה. רשות ערר לפי סעיף 53(א1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, תינתן במקרים בהם הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך, או בהתקיימן של נסיבות מיוחדות (בש"פ 5321/11 פלוני נ' מדינת ישראל (14.7.2011); ראו בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל (17.4.2011)). אין הבקשה דנן נמנית על אותם המקרים.   

           על אף שהסנגוריה ביקשה לשוות לבקשה אופי עקרוני, וככזו המעלה שאלות רוחביות, סבורני כי אין כך הדבר. בחינת הבקשה מעלה כי עיקרה הוא בשאלת יישום המבחן שנקבע בפסיקה לעניין עוצמת הכרסום הראייתי הנדרש כדי שתקום עילה לשחרור עציר העצור במעצר עד תום ההליכים, ואשר נקבע לגביו בעבר כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו. כבר נפסק, כי יש להצביע על שינוי דרמטי במערך ראיות התביעה ועל כרסום מהותי ומשמעותי בו (ראו למשל: בש"פ 5387/12 קריאף נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (16.7.2012); בש"פ 770/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 13 (11.3.2010) והאסמכתאות המובאות שם). אין די שהמבקש יצביע על בעייתיות או חולשה בראיות אלא נדרש שיהיה בכוחו של הכרסום הנטען "להפוך את הקערה על פיה, עד כדי הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזיכויו עולים על הסיכויים להרשעתו" (בש"פ 4794/95 שאבי נ' מדינת ישראל (6.8.1995)). בחינת החלטותיהן של הערכאות הקודמות מעלה, כי הן בחנו את טענות המבקש בדבר הכרסום הנטען, הן נוכח עדותו של השוטר והן נוכח ראיות ההגנה שהוגשו, בהתאם לקריטריונים הקבועים בפסיקה. איני מוצא עילה, המצדיקה התערבות במסגרת דיון בגלגול שלישי בקביעותיהן אלו.

           בסופו של יום, עניין לנו במצב דברים קונקרטי המתייחס לקונסטלציה ייחודית הקיימת בתיק מסוים, ולא בשאלה נורמטיבית כללית לגביה כבר קיימת פסיקה לא מעטה של בית משפט זה. השאיפה כי ינוסח מבחן עדכני, מפורט יותר ולכאורה מדויק יותר, באופן שיבהיר ויחדד את ההלכה ביחס לסיטואציה הספציפית הקיימת בתיק דנא, אינה אלא צורה נוספת של בחינה פרטנית של המקרה ולא מדובר בקביעת נורמה כללית. תהא הטרמינולוגיה אשר תהא, על-פי הפסיקה הנוהגת נדרש שינוי ממשי במצב הראייתי, ושתי הערכאות שבחנו את משקלו של הכרסום לו טוען המבקש הגיעו למסקנה כי לא ניתן להגיע למסקנה בדבר קיומו של שינוי כזה. איני סבור שהדבר מצדיק בחינה של ערכאה נוספת, מה גם שוודאי שלא ניתן לקבוע כי מסקנה זו שגויה על פניה עד שמטעמי צדק ראוי להתערב בהחלטות. כפי שציין בית משפט השלום, לא ניתן לנהל במקביל שני הליכים ראייתיים, האחד בתיק העיקרי והשני בהליך המעצר. אין מקום לבחינה עיתית של הצדקת המעצר לרקע כל תוספת ראייתית שלדעת ההגנה עשויה לשנות את המאזן הראייתי.

8.        לטענת המבקש היה מקום בעניינו להידרש כבר בשלב הליכי המעצר לסוגיית מהימנותו של השוטר ומהימנותה של ראיית הזיהוי, נוכח מרכזיותן של ראיית אלו. ואולם, ככלל מקומה של בחינת סוגיית המהימנות הוא במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת הליכי המעצר, למעט במקרים נדירים בהם "חוסר המהימנות זועק מן הראיה ונוטל ממנה לחלוטין את כוחה בתור שכזאת" (בש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' דחלה, פ"ד נב(1) 625, 628 (1998); 1580/13 מדינת ישראל נ' אסד, פסקה 12 (7.3.2013)). טענות המבקש לעניין המהימנות נבחנו על ידי הערכאות השונות והן קבעו כי אין מקום בנתונים הקיימים להידרש לסוגיית המהימנות בהליכי המעצר. איני סבור שיש להתערב בקביעות אלו. כך גם, איני מוצא נפקות לעניין זה בהבחנה אותה סבור המבקש שיש לעשות בין מהימנות השוטר למהימנות ראיית הזיהוי.

           אשר על כן, הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, י' באלול התשע"ג (‏16.8.2013).